ענף הטריאתלון מתבסס על ערכי המצוינות וההישגיות ולכן מהווה פלטפורמה נהדרת לחינוך והטמעת ערכים בקרב ילדים ובני נוער.
השבוע נדרשתי לסוגייה במועדון שלנו. נשאלתי על ידי אחד ההורים, מדוע כמאמן, אינני מעלה על נס ניצחונות ופודיומים של ספורטאי שלנו בתחרויות.
על מנת לענות על השאלה הזאת ברצוני לנתח את הרכב הספורטאים הצעירים והבוגרים במועדון שלנו שלדעתי מאפיין הרכבים רבים נוספים במועדוני טריאתלון ברחבי הארץ.
עבור כ- 80 אחוז מספורטאי המועדון, הטריאתלון מהווה פלטפורמה להטמעת אורח חיים בריא, מסגרת אימונית וחברתית, העצמה והקניית משמעת עצמית וערכים חינוכיים נוספים. חלק מספורטאים האלה סובלים מעודף משקל, עודף זמן מסך ועודף זמן ספה. חלקם מתמודדים עם קשיים חברתיים, חוסר ביטחון, חוסר משמעת והפרעות קשב וריכוז.
עבור כ- 15 אחוז מהספורטאים, הטריאתלון מהווה פלטפורמה להגשמה עצמית ומיצוי יכולות אישיות. הם הישגיים, הם תחרותיים, הם מוכשרים אבל הפוטנציאל שלהם להגיע לפודיום וניצחונות מול עמיתיהם בני אותו הגיל מוגבל בשל בעיקר כניסה מאוחרת לענף.
רק כ- 5 אחוזים מספורטאי המועדון, בעלי יכולות ופוטנציאל פיזי ומנטלי להעפיל למקומות גבוהים בתחרויות הטריאתלון ומתוכם, כ-2 אחוזים בעלי פוטנציאל קטן מאוד להגיע למקומות בכירים ברמה הארצית.
האם זה הופך את ספורטאי לפחות טובים? האם ספורטאים שממצים את כל יכולותיהם וצולחים אתגרים שלא הם ולא הוריהם חלמו שיצלחו הם פחות טובים מספורטאים שזוכים בתחרויות ובפודיום? אינני חושב שכך.
בעיני, ספורטאים שמתמודדים עם אתגרים וקשיים אישיים ומצליחים, הם מנצחים ואלופים לא פחות מאלו שמגיעים לפודיומים ולניצחונות.
אינני רואה פשרה מקצועית או ערכית בהחלטה להתייחס לניצחונות ולפודיומים כמדד להצלחה ולשאיפה למצויינות, שאינו שונה מיכולת מיצוי אישית גם אם בסופו של דבר לא מובילה לניצחון.
בעיני, העלאה על נס ניצחון בפודיום לספורטאים צעירים, עלולה לפגוע ולהלחיץ, הציפיות מהספורטאים עולות וכן רמת הלחץ בה הם שרויים.
האם הזכייה בפודיומים בגיל צעיר בהכרח מצביעה על פוטנציאל הישגי? אינני סבור שכך. נכון להיום ברמה הארצית אין קורלציה מלאה בין ספורטאי.
